הבחירה לצלם כמו בחירות אחרות בחיים, תחילתה בפשרה, בסוג של וויתור מראש, והוויתור מתחיל מהרגע שבו אנו מאתרים את האובייקט ומבקיעים אותו מתוך סביבתו, תוחמים אותו במסגרת ומייעדים אותו לפרשנות של חוש אחד בלבד מחמשת החושים שבשרותינו ובכל זאת בוחרים לעשות זאת.
צילום אחד טוב מאלף מילים, אך טוב פחות מכל חוויה שנחוה, קצרה או תפלה ככול שתהיה ובכל זאת אנו לא עומדים בפיתוי ומצלמים מזכרות, הוכחות, רשמים, רעיונות, כיוון שכל כך קשה לעמוד בפיתוי לברוא לעצמנו עולם קטן, משני,עולם של צללים, כנוע ורופף ,גם אם לא משקף, של העולם שבו אנו חיים. אם לא ליצור את המציאות שלנו לפחות להעמיד פנים שאנו עוצרים אותה לרגע, מקפיאים, משמרים, מתערבים במה שקורה סביבנו, משפיעים.
התחושה ממכרת, זו תחושה פשוטה של שליטה, של אונים,של חשיבות רגעית ממנה אנו אף פעם לא מתעייפים. כולם מצלמים היום הכול ועדיין הכל ממשיך וחומק מאיתנו ובכל זאת אנו שבים ומצלמים.