געגועים לאמנות אחרת \ רויטל דקל
הודו היא גן עדן לצלמים אך באותה מידה מעמידה בפניהם אתגר שקשה לעמוד בו. אם באמת רוצים להעביר את תחושת החיים שבה, יש צורך לעבוד קשה. שמתי לב שככול שצלמתי יותר, כך חמקה ממני תחושת הבו זמניות, אותה תחושה שכל כך הרבה קורה ברגע אחד, למציאות שם ישנם רבדים שונים ורבים וללא הייצוג שלהם, כל חווית הודו הולכת ומחווירה נדרש כאן יותר מאשר “Snapshots ” (תצלום בזק) .
הפתרון,כפי שנראה לי אז, הוא ייצוג בו זמני של זוויות שונות ,חיתוך וצרוף של כמה תצלומים יחד, שאומנם בתחילה נראה גס ומאולץ, אך בכל זאת הכיל אופציה שהלכה והשתכללה, הלכה והתעדנה ויצרה שילוב והרחבה של האמירה המקורית וביטוי מדויק יותר של מה שרצתי להעביר. הצילום החל לדבר בשפת הפיסול: שימוש וצרוף של חומרים כמו שקפים, ניירות הדבקה אטומים ושקופים, סיכות מהדק ושכבות נייר צילום, פרצו את שטח הפנים של התצלום לעבר תלת ממד.
המעבר בין הקולאז’ים הבוסריים שנוצרו בהודו לאלו המצורפים כאן התאפשר הודות להבנה שעל התצלומים שבהם אני משתמשת להיות לקוחים מתוך העשייה הצילומית שלי במשך השנים, הנושאים שחזרו שוב ושוב כמו פורטרטים עצמיים, השתקפויות, כל מה שנשא מרכיב רגשי עוצמתי, היוו נקודת מוצא טובה ויצרו את הראקציה, כמו גם את הכפייתיות ,שנדרשה כדי להשלים את היצירה
.חוויה ייחודית לא פחות הייתה עבודת הצרוף בין קטעי התצלומים השונים, מציאת הקשרים חדשים והרחבת המשמעויות שליוותה כל בנייה של קולאז’. בשונה מהדגש האנליטי שליווה את פעולת צילום האובייקטים, פעולת חיבור הקולא’ז הונחתה בעיקר ע”י תחושות . זכורים לי לילות של ישיבה עם גזירי תצלומים, כשאני מחברת ומפרקת ,מנסה ופוסלת תוך כדי מה שנראה כטראנס כמעט. אט אט התפתחה רגישות גבוהה לשיווי משקל בהנחת החומרים על המצע , ורגישות לאופן שבו העין מעכלת את האינפורמציה שהוצגה, כמו גם בחינת התגובות לשפע המשמעויות החדשות הנולדות מידי רגע. שמתי לב שאני נעה על ציר מעניין ,שמצידו האחד הייתה תחושה משכרת של חופש לצד תחושה הפוכה , שיש צרוף שהוא “הנכון “ביותר, ליצירת קולאז’ מדויק
