דיויד הוקני, (David Hockney) צייר בריטי מרתק, נולד ב-9 ביולי 1937 וחיי ועובד בקליפורניה ,בעל ותק והכרה עולמית , שמתחיל פתאום בין 1970-1986 לצלם. ההבחנה הראשונה שלו , נעשית בעקבות ניסיון לצלם את חדר המגורים בביתו והיא שהצילום בעצם לא משקף את הראיה הטבעית שלנו, שלא כך העין רואה.
ההבחנה השנייה שהוא יוצר בעקבות בחינת תצלומים רבים, ממבט של צלם הפעם, היא שלא ניתן להביט בתצלום זמן רב, ושעל רוב התצלומים לא ניתן להביט יותר מ 30 שניות. הוא מדבר על חוסר הזמן הנשקף מהתצלום ועל חוסר החיות שלו, הגורמים לסוג מסוים של בהייה ואיבוד הריכוז .הוא מגיע למסקנה שהסיבה לכך היא שהתצלום אינו משקף את הניסיון של החיים בעולם.
חוסר היכולת להביט זמן רב בתצלום נובעת לדעתו של הוקני, מחוסר הזמן שהושקע ביצירתו. הוא משווה את הצילום לציור שנעשה על פני שעות, ימים וחודשים. לעיתים שכבות רבות מונחות זו על גבי זו ובדרך מופלאה עוצר הציור בשכבותיו את הזמן שהושקע בו ומעורר את עניין הצופה שמסוגל להביט זמן ממושך ללא איבוד עניין או ריכוז.
הבחנות חדשניות אלו הן הבסיס ליצירת הקולאז'ים של הוקני. את הקולאז' הראשון הוא מתחיל מצילום חדר המגורים בביתו, ומשם הוא מתפרס לחלקיו הבית הנוספים. הוא עובר חלק אחר חלק ומצלם ולאחר מכן מצלם סדרה נוספת של אותם חלקים בפרספקטיבה שונה. התצלומים שנתקבלו והוקני צילם בעיקר תצלומי פולרואיד ,נפרסים אחד בצד השני ותהליך ההרכבה מתחיל.
הוקני שם לב שאם התמונות אינן ברורות מספיק והיחסים בניהן אינם ברורים מספיק, הקולאז' נקראה כפאזל סתמי והעיניים לא יכולות להתעכב עליו. כאשר הקולאז' הראשון הורכב הוא יצר את תחושת ההתהלכות בבית והוקני הרגיש שפתר את הבעיה שלו עם הזמן בצילום.
לטענתו , לוקח זמן לראות את הקולאז'ים האלו, ולא רק שאתה מסתכל בהם זמן ממושך יותר, הם קרובים בהרבה לצורה שבה אנו רואים. כאשר אנו מביטים באדם, העין אינה קולטת את התמונה בשלמות, אלה נעה מחלק לחלק, ישנם למעשה כמאה מבטים נפרדים, לאורך זמן, עד שאנו בונים את הניסיון החי של הרושם שלנו.
אם העין הייתה קולטת את הדבר שלפניה במבט אחד, היה זה כמו להתבונן בתצלום סתמי. בהרכבה של קולאז'ים של אנשים, הקולאז'ים שעניינו אותו ביותר, הוא החל תמיד מעבודה על הפנים, ממש כפי שעשה בציור, אף שמה שנבחר כהתחלה הוחלף כמעט תמיד בהמשך. הוא הבחין ובצדק, שבקולאז' נוצרת מערכת יחסים חדשה בן מושאי הצילום והקולאז', ומשתנה מתוך היחס שיש ונבנה בתוך הקולאז' עצמו, בתהליך העבודה. חלק מהקולאז'ים הללו הוצגו בתערוכה ונקראו מאוחר יותר : " לצייר עם מצלמה".
