לבית הקברות ברח' טרומפלדור בת"א אני מגיעה כשמתחזקת אצלי תחושת חוסר השליטה בזמן, החיים השועטים במהירות קדימה, העונות המתחלפות. חוסר האונים. עם מצלמה והתשוקה לצלם, אני מרגישה, שמשקל הזמן הנערם עלי , ניתן איך שהוא לנשיאה. שיש כאן בבית הקברות הזה המוקף חומה גבוהה שקט יוצא דופן, התרסה אילמת מול עיר ההולכת וגובהת סביב, הולכת ומתרוממת, הולכת וניתקת מהקרקע אל עבר הרקיע, אל עבר הבטחה מעורפלת של צמיחה.
טמונים כאן אנשים שייסדו את היישוב, שתרמו תרומות מופלאות לתרבות , לפוליטיקה ולחינוך . 5,000 קברים בצפיפות גבוהה ביותר ממוקמים על 10 דונם . בניהם ניתן למצוא את שמעון רוקח, אהרון שלוש, מאיר דיזנגוף, חיים חיסין, מנחם שנקין, ממייסי הישוב, את חיים ארלוזרוב , מקס נורדאו, משה שרת, דב הוז, אליהו גולומב, משה בלינסון, ישראלר וקח, חיים לבנון, מרדכי נמיר, יהושוע רבינוביץ, משה איכילוב, הרב הראשי של וינה: צבי פרץ חיות , שהיו מנהיגים ופוליטיקאים וכמובן גם אנשי הרוח ותרבות : שאול טשרנחובסקי, חיים נחמן ביאליק, שמריהו לוין, ש. בן ציון, נחום גוטמן, ראובן רובין, אשר ברש, דבורה ברון, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, ברוך אגדתי, אפריים קישון, בצלאל יפה, שושנה דמארי. מצבות שהדורות כולם מסתכמים בהם.
אין כאן תחושה של בית קברות רגיל, לא סדר, לא מונוטוניות של מצבות ערוכות בשורות ישרות, לא חלקות המסומנות בקפידה, לא שטח גדול, או העצבות שמתעוררת למראה קבר חדש. אין אבלים, אין קבורות כמעט ,ולמרבה הפליאה אין מוות. יש תחושה של אינטימיות, כשעוברים בין הקברים הצפופים וממלמלים בלחש, בכפיה, את השמות החקוקים על המצבות, מחווה קטנה למארחינו. כן מתעוררת פליאה והדמיון ניצת, כשמתגלות תמונות הנפטרים, בצבע או שחור לבן, עיניי ילדים רכים או נשים וגברים במיטב שנותיהם המביטים בך מתוך האבן.
תחושת אי נוחות חריפה עולה, כשנתקלים בקברי ה"גלמודים", הפזורים בכל בית הקברות. מי הם היו ? למה ? מתי ? איך זה קורה שחיים שלמים מצטמצמים למילה אחת בעלת הקשר החברתי ? אך גם תחושה זאת מתרככת ומתחלפת בשלווה אמיתית, מפתיעה, מאוששת . גלמוד: על פי חוק ביטוח לאומי, נפטר גלמוד הוגדר כ"מי שנפטר ונקבר בישראל, לאחר פטירתו לא שולם מענק פטירה ובתום שנה מיום מותו אין בישראל אדם שהוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הנפטר".
"הלידה לאן היא הולכת, והמוות לאן: רואה אני אפרוח מפצח במקורו את הקליפה שגוננה עליו- והקליפה נכנעת ונושרת: נחש משיל את עורו- וחדש צמח תחתיו: הפרח זורם אל הפרי והפרי אל הזרע, ובחיות הזרע כומש הפרי, ובבשול הפרי נובל הפרח, ואך הזרע שוב אל הפרי זורם- אי מקום הלידה ואי המוות.
ורואה אני את הגולם על הקיר, וראש הפרפר המושך לצאת, ומושך ראש הפרפר כלפי מעלה והגולם כלפי מטה: ואומר אני בלבי: מושכת הלידה כלפי מעלה אל כנפי הפרפר,
והמוות מושך כלפי מטה אל המחילות- והנה הפרפר בתוכו כבר נושא את הגולם הזורם כלפי מטה אל המחילות: ואומר: הגולם ופרפר חד הם, לידה גם מוות, בריאה גם כחידה: ואחד הוא הזורם כלפי מעלה אל הגבהים והאור כלפי מטה אל המחילות והאופל: ואומר אני: אין לידה ואין מוות, והלידה במוות והמוות בלידה, ומקום שם הלידה שם המוות ומקום שם המוות שם הלידה ואין מוות אלא בלידה ואין לידה אלא במוות, ושניהם אחד
הם בזרימה הנצחית אל השונה: ואדם בלידתו כבר מת הנהו, ובמותו חי, כל רגע נברא ונכחד נוסק ונושר נבהר ונאפל: ומקום שם האופל שם האור ומקום שם האור שם האופל, כי אחד הם בזרימה. ורואה אני אדם על החול ראשו נסמך על ידו וגוו כמו שרוע בשלוה של זרימה, ויודע אני כי המוות הוא זרימה: ורואה אני בכל את הזרימה החיה, ואומר אני כן לכאב, כן ללידה ולמוות."
מתוך :מסע דניאל \ יצחק אורפז
אלבר קאמי בגיל 23 כותב את "פנים וחוץ" ומסיים אותו בפסקה הבאה:
"אחרי ככלות הכול, אינני בטוח שהצדק עימי. אך לא זה מה שחשוב, אם מהרהר אני באותה אישה, שסיפרו לי על אודותיה.שעה שגססה, הלבישה אותה בתה לקראת הכנסה לקבר – בעודה בחיים. דומה, כי המלאכה קלה יותר, בטרם האיברים מתקשים. אולם, בכל זאת, מוזר הדבר, שאנו חיים בין אנשים נחפזים."
