כשאני נשאלת איזה צלמים אני מעריכה, מי השפיע על העבודה שלי, אני מתקשה לחשוב על צלם עכשווי, ולא שאין צלמים נפלאים שאני אוהבת את עבודותיהם, אך תמיד מדובר בעבודות ספציפיות, מתוך המכלול של עבודותיהם, לכן נדב קנדר שונה לגבי, ולא בגלל שהוא נחשב לאחד הצלמים הבולטים והחשובים של זממנו, המצלם פורטרטים, נופים, קמפיינים לחברות הגדולות בעולם, ולא בשל העבודה שעבודותיו מופיעות במוזיאונים והאוספים הנחשבים ביותר, את כל זאת למדתי מאוחר יותר, רק לאחר שראיתי תצלום נוף בודד שלו וחשתי שיש כאן משהו אחר, שמדבר אליי באופן העמוק ביותר, בעיקר בגלל השאלות והנושאים שהוא עוסק בהם.
בין השנים 2006-2008 , קנדר מצלם לארוך נהר היגאנצה בסין סדרת תצלומים יפיפיים, המצולמת בעדשות רחבות, מציגים את היחס בין האדם לנוף, האנשים המופעים בתצלומיו הם לרוב סמלים זעירים, שבירים, התצלומים מאופיינים בצבעוניות דלה,אובך,ערפל, טשטוש, נופים בראשיתיים. לא ברור אם מדובר בעולם שנבנה או נהרס, התחושה החזקה ביותר שעולה אצלי היא של נטישה, אנשים נטושים לגורלם בעולם.
קנדר עצמו מדבר בראיונותיו על אנשים הקטנים בסין והרעיונות הגדולים, יש תחושה של מפגש אמיתי ללא דעות קדומות המציג את עולמו הפנימי, הרגשי של הצלם יותר מאשר של נושאי הצילום שלו, הוא מדבר על תחושות של חוסר השליטה שיש לאנשים בסין על גורלם, יותר מאשר במקומות אחרים בעולם, הוא מדבר גם על הפער בסין בין מה שהם כעם, למה שהם ניסו להיות.
