שתי גישות בצילום: הדוקומנטרי והאקוויוולנטי, שתי גישות הנוגדות זו את זו.
הצילום הדוקומנטרי מהווה תעודה, מסמך, דו"ח חברתי הבא לקבוע עמדה, מתריע על מצב חברתי, בעל שאיפה לשנות את המצב הקיים. אומנם בצילום הדוקומנטרי ישנו ביטויי אישי (בדומה לצילום האקוויוולנטי) אך זו אינה המשימה העיקרית, עמדת הצלם ואישיותו נדחקות הצידה כדי לשרת מטרה חושבה יותר, לקחת עובדות ולהחיות אותן, העבודות הן המובלטות ולא אישיות הצלם, על מנת להביא לשינויי המבוקש ועל כן נשאלה השאלה האם הצילום הדוקומנטרי הוא צילום אמנותי ?
הצילום האקוויוולנטי ניתן להגדרה ולהבנה רק בהקשר של הצלם ואישיותו, אקוויוולנט = שווה ערך. הצלם הגרמני אלפרד שטיגליץ תבע לראשונה את המונח והתכוון בכך לתיאור אובייקט, שיהיה אקוויוולנט, שווה ערך, למשהו הקשור באישיותו של הצלם, בהרגשתו, באני שלו. ניסיון לתת ביטוי לחוויה המחברת את האמן לטבע, לתחושה, להרגשה, למשהו אישי. האקוויוולנט הוא גם המרה, בנצרות היין הוא אקוויוולנט לדם של ישו והלחם לבשרו.
אצל אלפרד שטיגליץ מובע באמצעותו דבר מופשט, כמו סדרת העננים שצילם, שהם גם מתייחסים לקונקרטי ולמופשט ובעיקר משקפים את פילוסופיית החיים של שטיגליץ וקשורים לחוויות העמוקות ביותר שלו, לדבריו.
כאשר בוחנים את סדרת העננים של שטיגליץ ב 1922, יש לזכור ששטיגליץ היה אחת הדמויות המרכזיות שעקבו, בחנו ועזרו להתפתחות הצילום, בזמן שעוד התנהל הויכוח האם צילום הוא אמנות או לא. שטיגליץ ראה בצילום אמנות לכל דבר וחשש מכך שהצילום עלול להישאר כלי, מכשיר ולא להפוך לאמנות. מכאן הדגש הפילוסופי- האישי והחשיבות לביטויי הייחודי, ליצירת האמנות ולא לעיסוק טכני גרידא.