הפוטותרפיה מעניינת אותי כיוון שהיא עושה שימוש מרפא בתכנותיו המופלאות של הצילום, תוך שהיא דנה בשאלות החשובות ביותר של מדיה מורכבת זו ואף נותנת תשובות בעלות משמעות רבה, במצבים שונים ועבור צרכים שונים. להלן מספר תכונות של הצילום המאפשר לו להיות כלי עוצמתי לטיפול:
הפוטותרפיה הפכה בשנים האחרונות לכלי טיפולי עוצמתי ויעיל ,שניתן באמצעותו לעבוד עם אוכלוסיות שונות, בגלאים שונים, יחידים, זוגות או קבוצות ובמגוון של בעיות ומגבלות: קשיי למידה, קשב וריכוז ומוגבלויות פיזיות, דימוי עצמי נמוך, חינוך מיוחד, נוער בסיכון, נפגעי סמים וטראומות ואפילו אמנזיה. הפוטותרפיה עושה שימוש בתצלומים מהעבר (אלבומי תצלומים משפחתיים) ובצילום פעיל (תצלומים שהמטופלים מצלמים או צילמו בעבר) בתחושות, ברגשות ובזיכרונות שם מעלים במטופלים, שבאופן מטאפורי מבטאים את עולמם הפנימי.
אחת השאלות המרכזיות בצילום וביכולת שלו להוות כלי טיפולי היא ,האם תצלום אכן מגביר את המודעות אצל הצלם והצופה או להיפך, מקהה את הרגישות כלפיי הנושא המצולם ? לעתים מוצגים הנושאים בצילום באופן המטשטש את חוסר העקביות, את חוסר ההרמוניה, את הפרדוקסים המבנים את החוויה האנושית, באופן דומה למערכות ההדחקה בנפש האנושית. תצלומים יכולים לחשוף אופניי קייום לא מודעים, בכך שהם מייצגים, באופן ויזואלי, דפוסים החוזרים על עצמם, בחיי הפרט ואף לאורך דורות. בעזרת פוטותרפיה המטפלים יוצאים מתוך מסגרות ההתייחסות הרגילות שלהם, מרחיבים את המודעות של המטופל ומאפשרים לו יצירת נקודות ראות חדשות כשהם עובדים עם הסימפטומים במקום לנסות להעלימם.
הבנת התצלום בתוך קונטקסט סיפורי הנובע מרצף ומתאר תהליך: באמצעות תצלומים מאלבום התמונות שלנו, יש לנו אפשרות לחבר את פיסות החיים, לספר את סיפור חיינו. התצלומים עוזרים לנו לראות את שלבי חיינו השונים, הם מקשרים אותנו לעברנו והם האישור לכך שאכן התקיימנו, חווינו, חיינו.
הצילום כמדיה המכילה אי ודאות וניגודים: אישי ואוניברסאלי, כללי וספציפי, זר ומוכר, מאבק מתמיד בין הנצחי לרגעי, הסתרה וגילויי, פנימי וחיצוני, בדיה ומציאות, גילום משמעות בסימן ושלילתו, המשקפים עבור המטופלים את האמביוולנטיות, הבלבול וחוסר העקביות, שמבאים אותם לתרפיה ומבליטים רבים מהנושאים הקיימים בעולמם הפנימי והחיצוני. חקירת האמביוולנטיות הזו יכולה להוביל לקבלה, לפתירה של קונפליקטים ולהבנה עצמית טובה יותר אצל המטופלים.
הצילום משנה את התפיסה שלנו לגביי מימדים, גדלים, מרחקים, יוצר עיוותי זמנים, באמצעותו יש לנו יכולת לצפות בעבר, אך גם לחשוף אותנו לכל מה שלא צולם, לנעדר. הצילום יכול להחיות עבורנו אדם שנפטר או לקרב אותנו לאדם הנמצא רחוק וכך עוזר לנו להתמודד עם אובדן ושכול.
לתצלום רבדים רבים, ניתן להתייחס לרובד הראשוני, השטחי, אך ניתן גם להבין את רבדיו העמוקים יותר, שהם תוצאה של הלא מודע של הצלם והמצולם, בעזרת התייחסות לשפת הגוף, הבעות פנים, תערובת הסמלים והדימויים בתצלום. התצלומים עוזרים לנו לעורר ולשחזר זיכרונות ומקשרים אותנו אל הלא מודע של עצמנו, ומאפשרים לטראומות, ברגע שהן הופכות למודעות, להפוך לכאלו, שניתן לעבוד איתן ולשאת אותן ביתר קלות.
דימויי עצמי בצילום: מחקרים הראו שצילום ושימוש בתצלומים יכולים לעזור בשיפור הדימוי העצמי וההערכה העצמית אצל אנשים, שסבלו מדימויי עצמי נמוך ומתוך כך מדימויי גופני מעוות. באמצעות עבודה עם תצלומים ניתן לחקור השקפות מעוותות לגבי הדימוי הגופני אך גם לראות את העיוותים הרגשיים, שהופנמו במהלך החיים וכן להשתמש במצלמה ליצירת צילומים עצמיים שניתן להתבונן בהם באופן פחות ביקורתי.
רויטל דקל
